בן בתיה וירחמיאל, נולד ביום ו' בסיוון תרפ"ז (6.6.1927) בתל- אביב. בהיותו בן 14 סיים את בית-הספר "תחכמוני" ואחרי-כן המשיך ולמד שנתיים בבית-ספר למסחר. כחבר בית"ר מגיל 10 הצטרף, בהגיעו לגיל 15, למחתרת אצ"ל והשתתף במחלקת הארגון. בפורים תש"ה נעצר על-ידי המשטרה בשעת חלוקת כרוזים ונדון להתנהגות טובה. כחודשיים לאחר המשפט נתפס עם עוד 19 צעירים במחנה-אימונים בשוני, בשעה שנערך שם קורס למפקדי-אצ"ל, ונשפט ל7- שנות מאסר. קרוב לשלוש שנים היה כלוא במבצר עכו ובבית-הסוהר בירושלים, עד שהועבר לעתלית וב-18.4.1948 בתחילת מלחמת-העצמאות שוחרר.

אחרי שחרורו, בהיות מלחמת-העצמאות בעיצומה, סיים קורס מפקדים והצטרף לאחד מגדודי חטיבת "אלכסנדרוני" בדרגת מפקד כיתה. חינך חיילים רבים, ובייחוד את העולים החדשים, והיה מכובד על הכל. ב-11.12.1948 הועבר עם גדודו לדרום, כחלק מהכוחות שהחזיקו את הקו שכיתר חטיבה מצרית ב"כיס פלוג'ה", וארבעה ימים לאחר-מכן נפצע קשה ליד עיראק אל-מנשיה. עד שהעבירוהו לבית-החולים איבד דם רב ומצבו הורע מאוד. ביום י"ח בכסלו תש"ט (20.12.1948) הועלה על שולחן הניתוחים שממנו לא ירד עוד. שעות מספר לפני-כן עוד אמר להוריו: "עוד אבריא ואמשיך להיות חייל עד שנעבור את הירדן". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.